בחודש נובמבר 2006 הזדמנתי לחופשה קצרה בניו יורק, שבוע בדיוק אחרי שסרט הקולנוע "בוראט" יצא לאקרנים והטריף את ארצות הברית. זכור לי במיוחד עמוד השער של גיליון המגזין ROLLING STONE – מתחת לתמונת ענק של הכתב הקזחי החרמן והגזען התנוססה שאלה: HAS THIS MAN CREATED THE FUNNIEST MOVIE EVER?
על אותו משקל אני שואל הערב: האם "האביר האפל" הוא הסרט מבוסס-הקומיקס הטוב ביותר בתולדות הוליווד? התשובה שלי היא חד משמעית: כן ( סליחה ספיידרמן, סליחה ספיידרמן 2, סליחה הלבוי ).
"האביר האפל" מתחיל כשנה לאחר אירועי הסרט הקודם, "באטמן מתחיל". גותהאם כבר אינה מקום כל כך מפחיד להתגורר בו. באטמן עדיין נאבק בפשיעה, והמאפיה עדיין מרוויחה הרבה כסף ממעשיה הבלתי חוקיים, אבל דומה שהכל הפך נסבל יותר בעיר דמוית ניו יורק.
ואז נכנסים שני גורמים חדשים למשוואה: הארווי דנט, התובע המחוזי החדש ( בגילומו של ארון אקהארט המצוין ) נבחר לתפקידו על בסיס הבטחה להילחם עד חורמה בפושעים ובשחיתות. מנגד מחליט פושע חדש המכנה עצמו הג'וקר ( הית' לדג'ר המנוח, נרחיב עליו בהמשך ) לגנוב מראשי המאפיה כדי לקבל את תשומת ליבם.
דנט בעל המראה המלוקק מעורר כמובן מיד את חשדו של ברוס ויין/באטמן. גם העובדה שזוגתו של דנט היא אהובת ילדותו של ויין, רייצ'ל דוז ( מגי ג'ילנהול שמחליפה את קייטי הולמס ) לא מסייעת לו לצבור נקודות אצל הלוחם בפשע. אבל שיחה מעמיקה על ארוחת ערב משכנעת את ויין, שדנט הוא כנראה הגיבור החדש של גותהאם.
בצד השני של החוק, הג'וקר, לאחר שהיכה קשות את ראשי המאפיה, מתפרץ לכינוס חירום שלהם ומציע הצעה שהם אינם יכולים לסרב לה: אני אהרוג את באטמן, אתם תשלמו לי מחצית מכל רווחיכם.
מכאן מתפתלת עלילת הסרט ומסתבכת ככל שפשעיו של הג'וקר הולכים ומקצינים, וברשתוכם אעזוב את סיפור העלילה כדי לא לקלקל למי שטרם ראה.
אז מה הופך את "האביר האפל" לסרט כל כך טוב?
הבמאי כריסטופר נולן ( שלעד ייזכר כחתום על היצירה המפעימה "ממנטו" ) ממשיך באותו קו שבו התחיל בסרט הקודם, עם כמה שינויים: באטמן שלו הוא עדיין דמות מיוסרת, אזרחי גותהאם ( שלושים מיליון במספר על פי הסרט ) לא בטוחים אם הם אוהבים או שונאים אותו, והמיליארדר ברוס ויין ממשיך לשאול את עצמו האם זו הדרך הנכונה להילחם בפשע? האם זה מה שגותהאם צריכה? אבל, הבמאי נולן חורג מעט מכללי המשחק המקובלים בסדרה, כדי להוכיח שמשהו בכל זאת השתנה.
לראשונה בסרטי באטמן ( כולל סדרת הסרטים מהמאה העשרים ) גותהאם כבר אינה כרך מאיים וחשוך. היא עיר מודרנית לכל דבר, עם פשיעה אבל גם עם גורדי שחקים יפהפיים, פוליטיקאים, מסעדות והופעות בלט. איני זוכר שום גלגול ( קולנועי או טלויזיוני ) של גותהאם , שבו היא הייתה כל כך מוארת. ואני מתכוון מוארת, לא מצולמת בעדשה כחולה או צהובה, אלא פשוט באור יום רגיל. גם ראשי המאפיה נאלצים להעתיק את מועדי מפגשיהם ופעילותם לשעות היום, כיוון שידוע כי באטמן פועל בשעות הלילה ( אנחנו יודעים שברוס ויין שומר בשעות היום על חזות איש העסקים המפונק, ורק בלילה יוצא להילחם בפשע ). ובכל זאת, המועקה שכל כך מאפיינת את סרטי באטמן, ובמיוחד גם את "באטמן מתחיל", המועקה הזו עדיין כאן. כי הג'וקר לא ייתן לתושבי גותהאם ליהנות מהרגיעה היחסית. הג'וקר מבצע פשעים לא רק כדי להרוויח כסף, או להשתלט על מוקדי כוח. הוא מבצע פשעים שאותם הוא מגדיר "ניסויים חברתיים" כדי להוכיח לכולנו, שהוא אולי "פריק" ואנחנו "נורמאלים", אבל עמוק בפנים כולנו חיות רעות צמאות דם, שמבקשות להגן קודם כל על עצמן.
וכאן אני מגיע אל הג'וקר. מותו הטראגי של הית' לדג'ר, לאחר שהשלים את צילומי הסרט, הופך כמובן את הצפייה ב"האביר האפל" לטעונה הרבה יותר, ובודאי שגם מסייע ליחסי הציבור של הסרט ולרווחיו בקופות . כחלק ממסע יחסי הציבור, הודלפו בשבועות האחרונים ידיעות על ההופעה המדהימה/ הגאונית / עוכרת השלווה של לדג'ר בתפקיד הג'וקר, ויש שמדברים אפילו על פרס אוסקר המשנה לשחקן. ההתרשמות שלי מלדג'ר היא שהוא בהחלט מבצע תפקיד מצוין, נראה שהוא נהנה מכל רגע בתפקיד הפסיכופת הסוציופת, הוא ממש אינו מבייש את המורשת של ג'ק ניקולסון ( הג'וקר מהסרט בשנת 1989 ) ובכל זאת- לא נפלתי מהכיסא. נראה לי שהאיפור על פניו של הג'וקר ( שאגב במהלך גאוני של יוצרי הסרט הולך ונמרח ככל שמתקדמת העלילה ) מסייע מאוד ללדג'ר לעצב את הדמות האקסצנטרית. איני משוכנע, שבלי איפור הוא היה נותן הופעה משכנעת באותה מידה. ואם כבר אוסקר- אחרי ההצלחה הקופתית הבלתי רגילה של הסרט ושבחי הביקורת אני מרשה לעצמי להמר על מועמדות לא רק להית' לדג'ר, אלא גם לסרט עצמו בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר". לגבי כריסטופר נולן- אין לי ספק שמגיעה לו מועמדות על עבודת הבימוי כאן, אבל כפי שהוליווד נוהגת בסרטים קופתיים- ייתכן שהוא ישלם את המחיר ויישאר בחוץ ( כמו למשל רידלי סקוט, שסירטו "גלדיאטור" , שיצא גם כן בקיץ, הועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, אולם הבמאי שלו נשכח על ידי האקדמיה ).
עוד נקודות שכדאי לשים לב אליהן :
1. שאפו להאנס זימר , מלחין הפסקול המצמרר, שאינו נותן לצופים מנוח , משוד הבנק שבתחילת הסרט ועד לסיומו. ברגעי המתח הגדולים ביותר הנעימה הופכת לסירנת אזעקה, שגורמת לצופה להרגיש מצוקה אמיתית. כשאתה מרגיש שהסירנה כבר ממש מהפכת את קרביך, היא מתחלפת בנהמת בס , שחודרת את הראש ומשתלטת עליך כמעט לגמרי. רק כשתראו את הסרט, תבינו כנראה למה אני מתכוון.
2. הצוות המסייע לצידו של באטמן עושה שוב את העבודה, ואף מצליח להתעלות על הישגיו בסרט הקודם- מייקל קיין בתפקיד המשרת הנאמן אלפרד, מורגן פרימן כמומחה הגאדג'טים לושיוס פוקס, מגי ג'ילנהול (שכאמור החליפה את קייטי הולמס שכנראה לא קיבלה אישור מבעלה ) כרייצ'ל דוז וגארי אולדמן כמפקח המשטרה גורדון.
3. ארון אקהרט בעל הפנים המלוקקים ומדושני העונג מצליח סוף סוף לצאת מטייפקאסט הפוליטיקאי/איש יחסי הציבור החלקלק שליווה אותו בסרטיו הקודמים ונותן הופעה עם בשר בתפקיד הארווי דנט. אגב, חובבי הקומיקס מבינים את משמעות שמה של הדמות "הארווי דנט" ומהו העתיד שמצפה לה – אני כמובן לא אכנס לעניין הזה כדי לא להרוס למי שמתכוון לצפות בסרט.
4. כריסטיאן בייל הוא באטמן מעולה. בניגוד להית לדג'ר הג'וקר, לבייל אני ממש מאמין, גם כשהוא חבוש מסיכה. יהיה מעניין לראות כיצד בייל יצליח לאזן מהשנה הבאה בין שתי דמויותיו הקולנועיות המובילות, כי מקיץ 2009 הוא גם יגלם את ג'ון קונור, מושיע האנושות , בטרילוגיה החדשה של "שליחות קטלנית".
5. כמו הסרט הקודם, גם "האביר האפל" ארוך מדי, בצורה כמעט בלתי נסבלת . אבל בניגוד לסרטים ארוכים מדי אחרים, הוא מצליח לשמור על התנופה העלילתית ממש עד לסוף, גם אם נדמה לעיתים שאפשר היה לסיים לפני חצי שעה.
6. חובבי הקומיקס הפנאטיים, שכעסו מאוד על השינוי במיתולוגיית באטמן הבסיסית בסרט הקודם , לא יהיו מרוצים גם הפעם מהשינויים שנעשו בהיסטוריה של איש העטלף. אבל נראה לי שהם ישמחו לשלם את המחיר כשיבינו באיזו יצירה נהדרת הם חוזים.
7. הציטוט השלום חנוכי בכותרת הפוסט הזה באמת נאמר על ידי אחת הדמויות במהלך הסרט.
תבלו.
נ.ב.
הנה הביקורת המפרגנת של ה"ניו יורק טיימס"
http://movies.nytimes.com/2008/07/18/movies/18knig.html?th&emc=thושל אתר ZAP2IT
http://www.zap2it.com/movies/reviews/zap-review-darkknight,0,4709834.storyנ.נ.ב.
בכתיבת הרשימה הזו הצבתי לעצמי כלל, שלא לקרוא קודם לכן את הביקורות האמריקניות. לשמחתי, מיטב מבקרי הקולנוע התרשמו מהסרט כמוני. אבל אי אפשר גם בלי טעויות- מתברר שהעיצוב של גותהאם מתבסס דווקא על שיקאגו ולא על ניו יורק.
